הנשימה ככלי לריפוי בויג'נאנה יוגה שיקומית

קבעתי להפגש עם זאב בביתו. את הדלת פתח גבר צנום כבן 70 עם תנועות גוף חדות ונמרצות,

שניסה לרסן שני כלבים מגודלים ואנרגטיים שקפצו עלי בהתרגשות מכל עבר.

התישבנו בפינת האוכל, ושאלתי אותו למה הוא רוצה לתרגל יוגה.

"עברתי שני אירועים קשים לאחרונה," סיפר. "לפני שנה וחצי לקיתי בתימומה. בניתוח עצם בית החזה שלי נוסר, גרדו קצת ממעטפת הלב ובלוטת התימוס הוסרה."

זאב, לקח נשימה, והמשיך. 

"לאחרונה תקף אותי וירוס לא ברור שהתיישב על מעטפת הלב, מקשה אותו ולא מאפשר לו לעבוד כמו שצריך. כך שאני מוגבל מבחינת נשימה ופעילות, זה נקרא קונסטרטיב פריקריטיס אמר.

"אם התרופות לא יעזרו יש סיכוי של יותר מחמישים אחוז שאכנס לניתוח."

שאלתי אותו איך זה משפיע על חיי היום יום.

"הלב שלי עבד קודם על 75 והיום על 104," ענה. "אין לי בעיה בלב עצמו, לא בשריר ולא בצינורות או בשסתומים. הפגיעה שלי היא הצלקת במעטפת הלב שמונעת ממנו לעבוד כמו שצריך," אמר.

"הלב שלי לא מתרחב מספיק."

ואיך זה בא לידי ביטוי, המשכתי ושאלתי.

"יש לי קושי גדול במאמץ וקושי להרגע", ענה. "קשה לי לעלות במדרגות ועוד יותר עם שקית זבל, למשל. זו משימה כמעט בלתי אפשרית. אני פעם בשבוע באשפוז יום במעקב."

הוא נעצר ושתק רגע.

"תביני, אני לא מאלה שחולים. אני רגיל לעבוד, ללכת הרבה." הוא נעצר שוב, לסתותיו התקשחו וארשת דאגה נסכה על פניו. "אני לא ישן טוב בלילות כבר הרבה זמן."

 

הצעתי שנתחיל בתרגול, על מנת ללמוד את דפוסי התנועה והנשימה שלו.

בתחילה ביקשתי שישכב על הגב ובחנתי את הנשימה שלו. נוכחתי מהר מאד לגלות שהוא נושם בכבדות ובמאמץ רב, ומשמיע צלילים חזקים.

כשעבר לשבת, היה צורך בתמיכת כריות רבות בשל גופו הנוקשה. בית החזה שלו הזדקר קדימה וחגורת כתפיו מכווצת ומוחזקת. כל גופו היה דרוך קדימה.

בחנתי את ההליכה שלו. היתה לו נטיה לשלוח בבעיטה מהירה את הרגליים לפנים. בתנוחות העמידה ניכרה נוקשות רבה בגופו, נטייה לנעול מפרקים וחוסר גמישות כללי. התנועות שלו היו חדות ומהירות, מעט רובוטיות.

הבנתי שאני קודם כל רוצה ללמד את זאב להרפות ולנשום.

הוא התעקש שניפגש פעמיים בשבוע, ושאתן לו תרגילים. הסברתי לו שהתרגול שאבנה לו יכלול תנוחות יוגה ובנוסף לפחות חצי שעה של תרגול נשימות ביום. הנחיתי אותו לתרגל נשימות כל יום, אפילו כמה פעמים ביום, ואם אפשר- שיתחיל על הבוקר.

 

השימוש בנשימה בויג'נאנה יוגה השיקומית היא לא רק אוסף של טכניקות מרגיעות ומייצבות, אלא השדה בו האימון מתקיים.

מחלה או כאב נחווים בשכבת הגוף הפיזי, תופסים את תשומת הלב ועלולים להפוך לחלק מתפיסת הזהות העצמית של האדם. בתרגול היוגה, נבקש להתחבר לשכבה עמוקה יותר בתוכנו, הפראנה-מאיה קושה, השכבה המורכבת מנשימה, פראנה.

הפראניאמה מאפשרת לגוף הפיזי להרגע ולנוח. הכוונה נשימתית תאפשר הרפיית איברים דואבים ושחרור מקומות מכווצים בגוף, ותעודד תחושת חיוניות וזרימה בגוף.

השקט יחווה בתחילה ברגעים קצרים בתוך האימון, אך עם הזמן יתאפשר למתרגל לשהות במרחבי השקט ולחוש מרחב פנימי וצלילות.

ברגעים אלו של נוכחות מתמשכת בגוף הנושם באופן מודע, האדם יחווה תודעה רחבה ושקטה, שהיא הרבה מעבר לזהות של מחלה או גוף כאב.

 

במפגש השני התחלנו משכיבה על הגב, כפות רגליו מונחות על הקרקע. מתחת לראשו הגבהה של שתי  כריות. התלבטתי לגבי גובה ההגבהה הנדרש והתקשתי לקבוע מה נכון, כי כל גופו רחש באי שקט.

"נוח לך?" בדקתי.

"מה שאת מחליטה," הוא ענה.

"נעים לך עם הכרית לראש? צריך עוד אחת? איך התחושה? הגב שלך מרגיש טוב?"

"את המורה ואת המחליטה," הוא ענה בנחרצות, לא משאיר לנו מקום לשיח.

הוא לא ניסה להתחכם איתי, הוא באמת לא ידע מה הוא מרגיש ואיך לזהות שהוא בנינוחות.

הייתי חייבת למצוא את הדרך לעורר אצלו את תשומת הלב לגופו ותחושותיו.

ביקשתי שיתבונן בנשימה שלו, באופן שבו האוויר נכנס, ובאופן שבו הוא מתרוקן מהגוף. הוא התמסר להוראה במאמץ לרצות אותי ונשם קצרות בכח ובכבדות.

"בוא נניח את כפות הידיים על הבטן ורק נרגיש את המגע של הידיים בבטן," הצעתי, בלי להגיד את המילה נשימה.

הבנתי שיידרש פה מגע רב מצידי, שיצלח את שכבות המילים והתחושות, ימוסס את שכבת הנוקשות, ובתקווה יעורר חיבור עם גופו.

אחרי מספר רגעים, ביקשתי שיעקוב ביתר תשומת לב אחרי הוצאת האוויר וישים לב לסוף ההוצאה ומה מתרחש אז, בלי למהר להכניס מיד אוויר. לאחר מכן ביקשתי שיניח כפות ידיים על הצלעות עם אותה כוונה, ואחר כך על בית החזה העליון.

בסוף ביקשתי שיתבונן בנשימה הטבעית. ניכר היה שהמאמץ הופחת מעט, ופניו התרככו.

 

במהלך כל תרגולי הפראניאמה, היה מדהים לראות את שני הכלבים האנרגטיים רובצים לצד זאב בדממה, ללא תנועה. כשעברנו לאסאנות הם היו מתעוררים לחיים וזאב היה גורר אותם, תוך שהם מקפצים, אל מחוץ לבית.

לימדתי אותו לנשום אוג'אי עם צליל על מנת לטפח את ההרחבה של הגב ואת הריכוז בנשימה. הוא ניסה להצטיין בתרגול והשמיע צלילים חזקים מדי. נדרשו מפגשים רבים עד שניתן היה להאריך את הנשיפות בלי מאמץ מיותר ולעדן את הצליל.

 

בתרגול נשימות בישיבה הקדשתי זמן רב למגע בגב שלו. הנחתי כפות ידיים על השכמות שלו ועל אחורי בית החזה, ושהינו שם דקות ארוכות.

בתרגול נשימות בשכיבה על הצד, הנחתי יד על צידי הצלעות. נוכחות המגע שלי בנשימות שלו היתה אקטיבית.

שמתי לב שהמגע מאפשר לגופו להרפות ולנשימה שלו להתעדן.

בעזרת שאלות, ניסיתי לכוון אותו בעדינות למצוא מילים שיתארו את תחושותיו, על מנת לעזור לו להבחין בשינוי הגופני והנפשי שמתרחש לאחר תרגול פראניאמה.

"אתה שם לב שהנשימה שלך עכשיו שקטה יותר ומתארכת?"

הוא הימהם במין אישור.

"אתה שם לב שאתה פחות מתאמץ לנשום?"

 

תרגול הוואיוס החיצוניים עזר להכניס הומור לשיעור, והצחוק איפשר להזמין את ההרפיה להכנס בדלת האחורית, כאילו לא בכוונה.

הוצאת הלשון בנאגה ואיו (הנחש) ריככה מעט את המתח שנאחז בפניו ובעיקר בלסתותיו החשוקות.

נוכחתי לגלות, שהשימוש בהומור עבור זאב היה עוד דרך לחמוק משיח על רגשותיו ותחושותיו.

בכל תחילת אימון קאפהלבטי הוא היה מכריז: "תרגיל קאפ-הלכתי," מרוצה ממשחק המילים שהמציא, והיה חוזר על אותה בדיחה כל שיעור.

 

לפני תנוחות עמידה התחלנו בהליכה איטית בה מניחים קודם את העקב ואז לאט את הבהונות, שמים לב להעברת המשקל לכל כף הרגל ומאפשרים לכף הרגל לשקוע באדמה, ורק אז מרימים את הרגל השניה ומניחים אותה באותה איטיות. המבט מופנה רחוק קדימה, ותחושת המגע עם הקרקע מנכיחה את ההשתרשות.

לקח לזאב זמן למצוא שיווי משקל, להרפות את כתפיו ולרכך את ברכיו. לאחר אימונים, תרגיל ההליכה סייע לו להתרכז ולהתייצב. 

המגע שלי נכח גם בתנוחות עמידה. עמדתי מאחוריו והנחתי כפות ידיים על בית החזה האחורי שלו כשהוא הרים והוריד את ידיו עם משקולות, וכן בתנוחות הלוחמים.

המשקולות מאתגרות את ההשתרשות ומעודדות חיבור אל הבטן תוך הפעלת שרירי הליבה. זאב מאד אהב אותן ואת תרגילי החיזוק, שטיפחו אצלו את תחושת המסוגלות והחוזק הגופני שלו. לימדתי את זאב להרים את המשקולות לאט ובתשומת לב להשתרשות ולחיבור למרכז הגוף.

המאמץ הפיזי המוגבר עזר גם לזהות את המאמץ הנשימתי, וביקשתי שימצא נשימה יותר גלית, שלא יכניס את האוויר בבת אחת אל גופו, ושלא יכניס ויוציא את האוויר עד הסוף.

בסוף כל שיעור הקדשנו זמן רב למתיחות רגליים עם קיר על מנת לנטרל כל מאמץ של פלג גוף עליון והגב.

זאב שכב בפיסוק רגליים, כשהאגן שלו צמוד לקיר ואחר כך צד אחד של האגן צמוד לפינה המחברת בין שני קירות, תוך השענת רגל אחת על הקיר בעוד השניה עומדת על הקרקע. השהייה במתיחות היתה הזדמנות להמשיך להתרכז בנשימה ובעידון שלה.

ההרפיה בסוף כל שיעור לוותה בהנחיה עם דמיון מודרך, וסייעתי לו לארגן את גופו בעזרת מגע תומך וטלטולים עדינים.

 

כעבור חודשיים היתה לנו כבר מסגרת קבועה בה תרגלנו פעמיים בשבוע, וזאב תרגל באופן עצמאי נשימות על בסיס יום יומי, וכן תנוחות עמידה וחיזוקים עם משקולות.

זאב דיווח על שיפור בשינה ומצב רוח כללי יותר טוב.

הבת שלו התקשרה לספר לי כמה היוגה הפכה למשמעותית עבורו, ושהיא מתפעלת מההתמדה שלו בתרגול. היא אמרה לי שהיוגה שומרת עליו. מהשיחה איתה הבנתי שהוא מחזיק בתוכו הרבה כעס על ילדיו, תחושה שהם לא מכבדים אותו ותסכול מכך שאין לו סמכות הורית מולם.

"הוא תמיד לוקח הכל אישי ונעלב," סיפרה. "הוא מרגיש שהכל נעשה נגדו."

"זה לא סתם שהלב שלו מתקשה להתרחב".

 

באחד השיעורים לאחר התרגול הרגיל בשכיבה על הגב, התיישבנו לתרגל נאדי שודהאנה בישיבה בשילוב פראנה וואיו. כפות הידיים שלי היו מונחות על הצלעות האחוריות שלו וליוויתי את הנשימה שלו מצד לצד, בקצב שלו.

חשתי חיבור בין כפות ידיי לבית החזה שלו. חום התפשט בכפות ידיי.

הנשימה שלו האטה והעמיקה, ונשמנו יחד בהרמוניה כאיש אחד.

הבנתי שדרך המגע אני מצליחה להעביר לו משהו מהמהות של היוגה.

בשלב מסוים הסרתי את כפות ידיי.

הוא ישב זקוף וכבר לא היה צורך במגדל של כריות. האגן שלו נפתח ויציבתו היתה נינוחה. זאב נשם בעיניים עצומות. שקט וריכוז עטפו את שנינו.

"אני מרגיש שהידיים שלך עדיין שם, למרות שאני יודע שהן לא," אמר, וצליל קולו היה עמוק ורך.

"בית החזה שלי מתנפח עכשיו כמו בלון," אמר וחייך.

הוא מבין! התמלאתי שמחה. הוא סוף סוף נפתח לתחושות עמוקות בגופו.

כך התחילו השיחות בינינו על האפשרות לייצר ריווח ותנועה במקומות מכווצים בתוכנו בעזרת הנשימה.

 

היה לי ברור שאני רוצה לאמן אותו לנשום אל שכבת מעטפת הלב, בשל הדלקת הפעילה והשכבה הצלקתית שלא מאפשרת ללב שלו לנוע באופן מיטבי.

בעזרת תרגול הנשימה אל בית החזה האחורי, שאפתי לתת לשכבה המצולקת העוטפת את ליבו להתגמש ולנוע. הקדשנו זמן רב להכוונת הנשימה לשם תוך תשומת לב לתחושות באיזור. התרגול נעשה בשילוב מגע תומך שלי בישיבה, תוך כדי עבודה עם דמיון מודרך של הלב והמעטפת, ותחושה של התרחבות פועמת שם. דמיינו את הלב מואר ומאיר את כל חלל בית החזה, ובסיום כיוונו להתרחבות מהלב אל כל שכבות הגוף ואף מחוצה לו-ויאנה ואיו.

 

כעבור קצת פחות משנה של אימון חלה הידרדרות במצבו הגופני. זאב נאבק בדלקת ורגליו התנפחו בבצקות.

זאב ניסה להגביר את תכיפות אימוני היוגה שלו.

"עשיתי מלא נשימות והזזתי את הקרסוליים שלי ללא הפסקה, כמו שלימדת אותי, ובאורח פלא הנפיחות נעלמה," סיפר לי בהתרגשות.

היתה זו הטבה רגעית. חום גופו עלה, הוא סבל מרעידות והבצקות החמירו.

זאב החל בסדרת בדיקות ואשפוזים, החלפת תרופות, פגישות עם מומחים, קביעת תורים ועיסוק רב בבירוקרטיה רפואית. יתכן שנוספו עוד צלקות סביב הלב כי התהליך הדלקתי התמשך והחמיר.

חייו החלו להצטמצם סביב מחלתו והמתח הנפשי שלו גבר.

המשכנו להפגש בקביעות וזאב המשיך כל אותה העת להתמיד בתרגול, אך היה צורך לתמרן את זמני השיעורים בין כל הבדיקות הרפואיות.

הקלטתי לו נשימות והרפיה מונחות, אותן תרגל לאורך כל התקופה.

אופציית הניתוח עמדה כאפשרות אחרונה ומאיימת.

הרופאים לא רצו לנתח אותו כי סיכויי ההצלחה מניתוח כזה לא היו מעודדים. התחזית עמדה על 35 אחוזי הצלחה ובנוסף, זהו ניתוח נדיר שעורכים כחמישה ממנו בכל שנה בישראל. זאב היה נחוש לעשות הכל כדי לא לעבור את הניתוח.

 

השיחות על התרחבות הלב נהיו קריטיות באימון הנשימות של זאב.

בוקר אחד, בסוף תרגול הנשימות, זאב נשאר לשבת בריכוז רב.

"כשמרגישים את התנועה של בית החזה, הנשימה שלי עפה יותר," הכריז.

זאב למד לחוש את התנועה בבית החזה האחורי שלו, ורציתי להעמיק איתו ברזולוציות מעודנות של נשימה.

דמיינו שבעזרת הכוונת התודעה לאזור הלב, אנו יכולים לראות ולחוש את ההתרחבות של הלב.

ברגע שזיהיתי אצלו שקט, רציתי שהוא ילמד לשהות בו.

"מה שאתה מרגיש עכשיו זאב, זה המקום השלם, הבריא, שלא נגוע במחלה," אמרתי.

זאב הקשיב לי בדריכות. המתח ואי הוודאות היו דיירי קבע בנפשו, אך מבטו שידר לי אמון והבנה.

"זו לא הזהות היחידה שלך. אתה לא רק זאב החולה," אמרתי.

 

שיחות אלו, על היכולת לטפח מבט מתבונן ולא להזדהות לגמרי עם המחלה, חזרו כמעט בכל שיעור.

בכל אותו זמן המשכנו לדמיין שהנשימה יכולה למולל ולרכך את ההידבקויות של הצלקות במעטפת הלב, ולאפשר ללב שלו לנוע באופן חופשי.

 

הגעתי לתרגל איתו ביום הזיכרון. המורל של זאב היה ירוד במיוחד והוא חיכה לתשובות הביופסיה. ההמתנה היתה עבורו בלתי נסבלת, והוא היה חרד ודאוג .

תנוחות העמידה היו מוכרות היטב וזאב אהב אותן ותרגל אותן ביציבות ונינוחות.

עמדנו בדממה והמתנו לצפירה שלא באה. ההמתנה לבדיקות ולצפירה הדהדו זו בזו.

לאחר הצפירה התיישבנו ושוחחנו על חשיבות ההרפייה והנשימה בתוך מצב ההמתנה, ולסיום ישבנו יחד בשקט.

 

נפגשנו בביתו לאחר שהשתחרר מאחד האשפוזים. ריאותיו התמלאו במים והיה צורך לשאוב אותם אחת לכמה ימים. גופו היה כבד תנועה ונפוח ואי אפשר היה לתרגל כמעט תנוחות עמידה. לאחר שחרור מפרקים ופיתולים עדינים התמסרנו לתרגול הפראנימה בעזרת צבעים.

"תבחר צבע שמסמל עבורך בריאות, חיוניות ואופטימיות," הנחיתי.

"כחול," ענה זאב מיד וללא היסוס.

"נהדר. בוא נדמיין את הנשימה נכנסת בצבע כחול של שמיים רחבים, מתפשטת בגוף, מעסה את האיברים הפנימיים וממלאת את הגוף בבריאות, כח וגמישות," אמרתי.

"ובאיזה צבע הנשימה יוצאת מהגוף? תבחר צבע של פסולת, לכלוך, מה שמיותר," המשכתי.

"חום," הוא הכריז.

"יופי," עניתי. "אז כשאתה נושף, דמיין שאתה מוציא מעצמך את כל הלכלוך, את הדאגות והכעס וכל מה שמיותר, שלילי ותקוע. כל זה אתה רוצה שיצא בחום."

וכך נשמנו בצבעים עם כוונת ריפוי.

המתנתי לרגע שבו תודעתו התייצבה ונשימתו העמיקה.

"עכשיו בוא נניח יד על הלב ונדמיין אמצע שקט," אמרתי. לאחר כמה רגעים הוספתי: "דמיין את הצורה של הלב ואור במרכז הלב."

חיכיתי כמה רגעים.

"דמיין את האור מתפשט מהלב לשכבה שעוטפת אותו, ואיך יש סביבו מעטפת זוהרת," אמרתי.

זאב התרכז בהנחייה ונשם בשקט.

"דמיין את האור ממשיך להתפשט לכל הגוף ומאיר את כולו," אמרתי.

לאחר כמה רגעים הוספתי: "דמיין את האור מתרחב ומתפשט מעבר לשכבת העור, עד לאינוסף."

התבוננתי בזאב ששכב בשקט, גופו רפוי ועם זאת עירני, ולרגע נזכרתי בתחילת הדרך שלנו בתרגול.

הוא פקח את עיניו וחיוך קטן עלה על פניו. שאלתי אותו מה הוא מרגיש.

הוא לא מיהר לענות, וכשדיבר קולו היה עמוק ואיטי.

"אני מרגיש שהלב שלי נרגע עם האור הזה, ואחרי שהוא נרגע…" זאב נעצר וחיפש מילה מתאימה.

"אחרי שהוא נרגע הלב שלי יכול להתרחב."

 

לאחר זמן קצר חלה הידרדרות חדה במצבו הרפואי, וזאב נאלץ להיכנס בבהילות לניתוח. בזמן האשפוז הוא תרגל פראניאמה כששכב במיטתו בבית החולים.

בתום הניתוח, המנתח אמר שמעולם לא ראה את מעטפת הלב במצב כזה. הצלקת כמעט ולא היתה מחוברת למעטפת הלב, וניתן היה להסירה במהירות ובקלות יוצאת דופן.

בהתאוששות מעוררת השתאות, תוך פחות משבוע, זאב עזב את בית החולים שמח וטוב לב.

 

נפגשנו בביתו להמשך תרגולי יוגה.

אחרי שנשכב ורגע לפני שהתחלנו את התרגול המוכר, הוא התרומם בזהירות, עדיין עטוף בתחבושות.  

"דעי לך, שתרגול היוגה היה ממש חשוב לי," אמר. "זה עזר לי להרגיש שפוי בכל התקופה הזו."

"זה אתה זאב," עניתי. "אני נתתי לך כלים לאימון אבל אתה התעקשת והתמסרת ליוגה."

לפתע הכלבים דהרו לסלון וקפצו על זאב בהתלהבות. זאב פלט איזה דבר שטות וצחקנו צחוק משחרר.

 

הנשימה וההרפיה הם כלים רבי עוצמה שיכולים לחולל בנו טרנספורמציה אם נתמיד בתרגול בתשומת לב. למרות עוצמתה של הפראניאמה, זהו כלי מעודן ומדויק המטפח מודעות ויכול לסייע לנו בתהליכי ריפוי.

בעזרת שכלול הראיה הפנימית נזהה ביתר קלות מצבי דחק או מבשרי כאב, ונוכל לעצור, לנשום ולנוע באופן מיטיב עבורנו.

 

אביטל ליבנה, מורה בכירה לויג'נאנה יוגה ופילאטיס, מתמחה ביוגה שיקומית.

מלמדת בירושלים קבוצות ובאופן פרטני.

תלמידן של חנה בכור ז"ל, נגה ברקאי ואורית סן גופטה.

 

שם התלמיד שונה כדי לשמור על פרטיותו