אימון בתוך החיים וחשיבות הרטריט

האם אפשר להגיע לתודעה שקטה בתוך המולת החיים?
או אולי, האם אפשר להגיע לתודעה שקטה רק בפרישה- תוך התרחקות? אל היער, אל המנזר, אל המערה? 
כל פילוסוף שעסק ועוסק בתודעה האנושית, שאל את עצמו את השאלה הזו והתשובות לכך במסורות שונות מגוונות ומרתקות.

כמתרגלות שבחרו בתרגול לצד זוגיות, גידול ילדים ובמגע עם החלקים הגשמיים שהעולם מזמן לנו, נרצה להגיד כאן משהו על הבחירה הזו - אימון בתוך החיים.

איכות התודעה בתוך האימון שונה מאוד מאיכותה בהמולת היום יום –קריירה, יחסינו עם ילדינו ובני זוגנו , אחזקת בית ועוד.  באימון, אנחנו מנסות לבסס מרחב של קשב ותשומת לב. קשב של התודעה לגוף, קשב של התודעה לעצמה. דווקא מתוך שימת הלב לפרטים הקטנים במבט יציב וסקרן, נוצרת איכות של שקט ומרחב.

איך מייצבים את המבט הזה? באימון.  
אם נדמה את המרחב שנוצר בזמן אימון לבריכה, הרי שבכל אימון וככל שהוא מתייצב לאורך זמן, הבריכה הזו גדלה, מעמיקה ומתבהרת. איך מתאמנים על המעבר בין האיכות הזו שכולנו מכירים בתוך האימון, לאזורים שונים בחיים? ככל שהבריכה הזו יציבה וברורה יותר, כך היא זמינה לנו יותר ברגעים שאנחנו זקוקים לה, ברגעי משבר, קונפליקט, לחץ ואפילו שמחה שקשה להכילה.

האימון השבועי הוא 'פרישה' קטנה מהחיים, פרישה כדי לבסס איכות של תודעה שקטה. כשאנחנו מתחילים להתאמן בכל יום, פורשים לרגע פנימה אל עצמנו 'הבריכה' -המרחב התודעתי השקט מתבסס בנו יותר ועשוי להיות נגיש לנו מחוץ לאימון בישיבה, נשימה ואסאנה. אם בתוך המולת החיים  נזכור שיש לנו 'בריכה' שכזו ונטבול בה, ולו לרגע, נוכל להגיב (אולי) באופן מדויק יותר למה שקורה סביבנו.

כדי לייצב תודעה שקטה בתוך החיים בעולם יש צורך בפרישה קטנה, אולי פעם בשבוע, אולי פעמיים אולי אם מתאפשר באימון יום יומי. האימון הוא מרחב תומך, שיש בו תנאים לאפשרות לפתח קשב ותשומת לב וכך לתודעה שקטה יותר לפרוח וללבלב.

אבל למה ריטריט? 
התרגום המילולי של המילה "RETREAT" הוא נסיגה, פרישה. לרוב, בשימוש שלו כיום, משמעות המושג היא יציאה ממהלך החיים ה"רגיל'', אל תוך תקופת זמן המשמשת להתבוננות. "ריטריט" הוא פרק זמן המיועד להבנה עמוקה יותר של עצמנו ושל המציאות בה אנו חיים באמצעות מדיטציה, יוגה, או כל תרגול אחר המשמש אותנו להעמקת ההתבוננות פנימה. 

קצב החיים של רובנו מהיר מאד. אנחנו עמוסים מבוקר עד ערב בשלל תחומי אחריות. העולם הופך תובעני יותר ויותר בפרט בשימוש ההולך וגובר בטלפונים סלולריים ומחשבים כאשר הזמן שנותר לנו לעצמנו הולך ומצטמצם. 

כנגד המולה תובענית זו, יש צורך להרחיב לעיתים את הפרישה מן החיים, מאימון שבועי ואפילו יומי ולאפשר לעצמינו זמן עצירה והתבוננות ארוך יותר.

כשאנחנו יוצאים לריטריט, בין אם הוא נמשך יום אחד, שבוע, חודש או יותר, אנחנו תוחמים זמן מחוץ למרוץ החיים. זמן בו יש מקום לשקט. לא חייבת להיות בו שתיקה מוחלטת. עצם ההאטה חושפת רבדים בנו ובסביבה העוטפת אותנו להם לא היינו מודעים. זהו פרק זמן בו פחות תשומת לב מופנית החוצה ויותר פנימה. 

בהנחיה נכונה, ריטריט פותח דלת לקשב מסוג חדש. נשמעים בנו קולות שלא ידענו להקשיב להם, ערוצים שלא הכרנו אל עצמנו. פתח לתובנות חדשות.

פעמים רבות, כשמתפנים להתבונן פנימה, יש ציפייה למרחבים של דממה נעימה. באופן מפתיע מה שצף בהתחלה הוא דווקא רעש. כל מה שהעדפנו לא לראות ולשמוע בתוכנו. כאשר יש לו מקום הוא תובע תשומת לב. אם נדע לצלוח את ההמולה הראשונית נוכל להעמיק. כמו שחיה דרך קצף הגלים אל עומק הים, קרוב לקרקע, שם יציב יותר.

היכרות מעמיקה עם עצמנו מפתחת חמלה, רכות פנימית, הכרת תודה. מתוך היכרות שכזו צומחת אפשרות להתמודדות עם המציאות בדרכים חדשות. כאלה שייטיבו עמנו ועם הסביבה שלנו.