להתבודד אל מול הר

מן הדרך לשם אני זוכרת אך מעט. שביל חצי מבוטן חצי מעורער מתפתל בין שדות אורז, גשם, בת אהובה שעוצרת דמעות - וגם אני. אחד עשר שבועות לאחר מכן, כשיצאתי לראשונה מתחום המנזר, גיליתי שאת רוב הדרך לא ראיתי - לא את הבתים, לא את הנשים והאנשים, לא את הנוף.
בדרך מתלווה אלינו כלבה. כשאנחנו נכנסות בשער המנזר ופוגשות בכלבות המקומיות מסתבר שהכלבה שהתלוותה אלינו זרה ופורצת מהומה. נביחות ונהמות וצעקות ופציעות, של נשים ושל כלבות. מצוקת הפרידה שלנו נבלעת עוד יותר ונסגרת. משהופרדו הניצוֹת מתפנה מנהלת המשרד להראות לי את חדרי. עדיין מזועזעות קלות מקרָב הכלבות אנחנו נכנסות לחדר הפשוט והנעים - ומיד אני מבחינה בעכביש גדול מאוד שמתגורר לו לצד האסלה. ראשון מני רבים וגדולים יותר, יסתבר לי עם הזמן.

כל אותו יום אני מטושטשת מדמעות ומהתרגשות ולא לגמרי קולטת - איפה נמצאים חומרי הניקוי, על איזה גג תולות כביסה, מתי הגוֹמפה (המקדש) פנויה ומתי לא... מחר אכנס למאונה (שתיקה) לשמונים יום ומה שלא הבנתי אמצא דרך לא מילולית לברר. אני עצובה על הפרידה מבִתי ודואגת לה ולאחותה - אבל גם, להפתעתי הגדולה, מפחדת פחד גדול. פתאום אני מבינה שאין לי שמץ של מושג מה בדיוק אעשה כל יום, יום אחרי יום, שעות ארוכות, ואיך אני מוצאת שלווה ושמחה בתוך הגשם שניתך ימים על גבי ימים בלי הפסקה.
כבר שנים שהאימון שלי מנחה אותי ופתאום אני לא בטוחה בו ובי.

לאחר יום־יומיים התייצבה שגרה: קמה כל יום ב־3:30; בסביבות 4:00, מדליקה נר ולוחשת את דברי ההתכוונות שלי אל תוך האימון, וברקע שומעת את שכנתי המסורה קמה גם היא, להתפלל, לתרגל, לדאוג למורה המזדקן שלה. לאחר כארבע שעות אימון ייחודי שמשלב תנוחות ייעודיות, טכניקת נשימה מחודדת ומדיטציה – אני מול ובתוך הנוף, לפעמים עם כוס שתייה חמה, לפעמים בלי. כשהגשם מכסה את ההרים אני מתעקשת לצאת אל הגג מתחת מטרייה צבעונית ודולפת, מרגישה על העור את תנועת האוויר והמים. עם חלוף הימים, משהתמעטו העננים ואפילו תכלת בצבצה לה פה ושם, ראיתי: רכס עצום בגודלו, שכבות שכבות נבדלות, סמוך לחלקות האורז הרים ירוקים שעליהם פזורים עצים ובתים, לעִתים בקבוצות ולעִתים בודדים; מאחוריהם הרים אפורים ומחודדים, נוקשים וחמורי סבר עד שבאה שעת השקיעה ופניהם מתרככות בזהוב ובוורוד. ולמרגלות ההרים משבצות לא סדירות של שדות האורז - בשבועות הראשונים ירוק, לאחר מכן זהוב, ולבסוף קצור בערמות הולכות ומתייבשות על האדמה שנחשפה.

בשעות שלאחר אימון הבוקר ובשעות אחר הצהריים והערב למדתי טקסטים ותרגלתי בצמצום – כמה אסנות, טכניקת נשימה פשוטה או דווקא אחת שנזנחה שנים; וישבתי - ישיבה רשמית על רצפת החדר, ישיבה מזדמנת על ספסל או אבן או גג. ובערב, ממש לפני השינה, בתוך אוהל הכילה שלי, הקדשתי עוד שעה לאימון ייחודי שנוגע בפראנה.
לאחר כמה שבועות זכיתי גם בכיסא מתנדנד מחוץ לחדר וישבתי שם מדי יום, מתבוננת, קוראת, מקשיבה. באחת מן השעות הללו פגשתי בשיח שממול ידיד שריגש אותי מאוד – ינשופון מקסים שאִתו שוחחתי במחוות ובמבטים. 

את שתי הארוחות שהקצבתי לעצמי ליום, אכלתי בחדרי. אספתי את האוכל ממטבח המנזר, נושאת אותו במנשא אוכל כמו זה שסבתא שלי הייתה מביאה בו אוכל מחדר האוכל לפני כל כך הרבה שנים. זיכרונות רבים מסבָתי עלו בי במהלך השבועות הללו - משהו בריח הטחוב מעט ובירוק ובשקט ובעצי הגויאבה.
משהתמעטו הגשמים ושיניתי את מהלך האימון כדי שיתאים לשעות ארוחות הבוקר והצהריים במקום צהריים וערב, אכלתי פעמים רבות על הגג, פרוצה לרוחות ולאור ולציפורים ולקולות הקוצרות והמאלמות שבשדות.

קראתי הרבה, טקסטים יוגיים שהבאתי עִמי מן הארץ ומלווים אותי שנים ארוכות וגם טקסטים יהודיים. ולאחר זמן, כשהרגשתי חזקה מספיק בהתבודדות שלי כדי להיכנס לחדר שעשויים להיות בו אנשים אחרים ולהיות במגע כתוב וזהיר עם הספרן, קראתי גם ספרים ששאלתי מספריית המנזר. יש שהמילים שקראתי הזינו את האימון שלי, יש שהיו הסחת דעת מבורכת. היו קטעים שהעתקתי ושמרתי במחברת להמשך הדרך.

ויתרתי מראש על התבודדות חמורה ממש, על שהייה בחדר בלי לצאת ממנו כלל. ביום הראשון, שבו עדיין דיברתי, יעצה לי העומדת בראש המנזר שלא להסתמך על כך שצוות המטבח יביא לי את האוכל לפתח החדר. היא הציעה שאכנס למטבח כמה דקות לפני שהאוכל מוגש וכך אמנע מלפגוש אנשים ויחד עם זאת אוכל לקחת לעצמי אוכל לפי ההעדפות שלי ובלי להזדקק לתזכורות כתובות לצוות. זו הייתה עצה טובה שאני שמחה שנעניתי לה אף שחרגה מן התכנית המקורית שלי. היציאה המתוכננת הזו אל המטבח וגם האפשרות שהסתבר שיש לי לתקשר אחת לכמה זמן בכתב, שתיהן אִפשרו לי גמישות כלפי עצמי וכלפי בנותיי שהיו נתונות בסערות רגשיות גדולות, גמישות שהייתה חשובה עד מאוד. זאת, בפרט לאור ניסיון העבר של הכאב שנגרם מהתבודדות ספונה ומהיעדר כל תקשורת. 

לכל אורך אחד עשר השבועות ומשהו ששהיתי בהתבודדות היו לצִדי יצורים שייחסתי להם חשֵכה: עכבישים ענקיים שהחלטתי שהם עכבישות כדי להרגיש יותר קרובה אליהן; חולדה שהעירה אותי בלילות עד שהצעתי לאחראית פתרון לביקוריה; מיני לטאות וזחלים ונמלים שכמה מהם גם זחלו עליי בלילה - עד שהבנתי שאת שולֵי הכילה אני יכולה לתחוב מתחת למזרון ולעשות לי מערה קטנה של ביטחון בתוך החדר; ובחצר היה גם נחש אפור-ירקרק וגדול שמשום מה אני היחידה שפגשתי, פעמיים, במרחבי גינת המנזר הפרועה.
ואת החודשיים הראשונים ליווה הגשם העצום של עונת המונסון. קול מטח הטיפות הגדולות בעצים ובאדמה שימש לי מוקד למדיטציה; זרם המים הבלתי פוסק בתעלות הניקוז, שמרַשתות את תחומי המנזר במאמץ לעשות קצת סדר בתוהו שמביא המונסון, נשא עִמו דמעות ותפילות ובקשה שייפסק כבר ולו לכמה שעות; היופי הבלתי נתפס של שמיים ועננים ושמש והרים במרווחים שבין גשם לגשם הגיע לכדי תמצית של אור בקֶשת שהפציעה נדירוֹת, במראה הירח המלא בלילה שנסוגו בו העננים לרגע או עם שחר, אל מול קרני השמש הנוגעות בקצה הצוק המתנשא מעל, האפור שלו זוהר בזהב או מפוספס לבן מן השלג שירד בליל הסערה.

מן ההתחלה הרגשתי שהריטריט הזה הוא ריטריט של בזוּת – של ראיית הבזוּת בבהירות, של קבלתה, ושל היכולת להחזיק אותה ואת האושר המואר יחד, באותה תודעה, באותו גוף. הרגשתי ואני מרגישה כעת שנפתח לפני כיוון עבודה, כיוון של חיבור והכלה, שלא הייתי מודעת להם לפני כן. עוד אני מרגישה שאני יודעת כיום הרבה יותר על היכולת שלי לשהות בריטריט בהתבודדות ועל מה שאני זקוקה לו כדי לעשות זאת בלי להילחם בכל השדים בבת אחת.
ואולי הדבר המרכזי שאני צריכה הוא האפשרות לצאת אל הנוף. הוויתור על ריטריט חמור ממש היה נכון כשלעצמו וגם כתרגול של קבלת האכזבה מעצמי. החדר שבו שהיתי, שהיה נעים עד מאוד בשעות הבוקר, נעשה אפלולי כבר בצהריים, והצירוף של היעלמות האור עם סערות הרעמים והברקים ועם התעקשותם של היצורים השונים להצטרף אליי לריטריט - גרמו לי למצוקה. באופן מעניין החשיפות של החדר לַחוץ, משום גודלו, משום שהוא שקוע מעט והטבע שמסביב כביכול מתנשא מעליו, החשיפות הזו הייתה לי קשה שלא כחשיפות החריפה הרבה יותר של הגג חסר המעקה. להפתעתי הרבה מצאתי את עצמי מרגישה מותקפת ומאוימת; האפלה שבי – הפחד, הבושה והרִיק שמלווים אותי מתוכי - לבשו צורה של תופי גשם הולמים, של יצורים יפהפיים בעלי שמונה רגליים, של הזחל מן 'הגלגול' של קפקא... 
מזה שנים אני יודעת שאני מעדיפה בקתה על פני מערה ושמים ומרחב על פני מבוכי הג'ונגל. כעת אני יודעת גם שיש בי צורך גדול גם בחשיפה לטבע הגועש וגם בהגנה מפניו וכי השילוב המהודק בין התכנסות מתעצמת לתוכי ולתוך החלל שמקיף אותי יחד עם חשיפוּת למרחבי הרוחות, השילוב הזה מזין אותי ותומך באימון שלי. 

באמצע תקופת ההתבודדות הצטרפתי – בשתיקה, תוך כדי שמירה על ריחוק פיזי ועל היעדר מפגש במבט – לקורס בן כשבוע שהתקיים באותו זמן במנזר. הקורס עסק בריקוּת ובתודעה מוארת ושולבו בו הן תורות בודהיסטיות והן תרגול שלהן. ההחלטה להשתתף בקורס הייתה החלטה של רגע, ממש מהיום למחר, החלטה לגמרי אינטואיטיבית – ומאוד נכונה. העיסוק בתכנים ובטכניקות שרציתי מזמן ללמוד, יחד עם ההתמסרות להנחיה של מישהו אחר, יחד עם נסיגת המונסון ובואו של ראש השנה ועִמו הכניסה לחודש של היעדר כל תקשורת, גם כתובה – כל אלה יצרו בי זמן פנימי אחר.
נסוגתי עוד ועוד אל תוכי ומצאתי שם את העולם.

גם היציאה שלי מן הריטריט הייתה שילוב של התכנסות אל תוך הלב ושל חשיפה ללב העולם. התבוננתי בשדות ובציפורים, התאמנתי על הגג ככל שהתאפשר לי, הקשבתי והקשבתי.
ביומיים האחרונים, כשהתחלתי לדבר, בלי קול כי לקח לו זמן לחזור אליי, יצאתי אל השדות ואל הכפר הסמוך. הישרתי מבט אל עיני אנשים ונשים, בירכתי בנמסטה מלב אל לב וגם בורכתי – בהינדי לרוב, בלי להבין מילה ועם להבין חיוך. הרגשתי את עצמי מתרחקת מן הזמן המבודד ולא בדיוק יודעת מה היה בו ומה נשאר בי ממנו.
אני עדיין מרגישה כך. לאחר שנים של אימון אני יודעת שאין לדעת. אין לדעת לאן ילך האימון, אין לדעת לאן ייקח אותי, לא ביומיום, לא בהתבודדות ולא ביציאה ממנה. אני זוכרת את הפחד שחשתי בימים הראשונים לריטריט ואני סולחת לעצמי עליו, על כך שאני עדיין לא בוטחת לגמרי במסורת שהאימון שלי נטוע בה; על כך שאני עדיין מפקפקת בי ובבחירה שלי להתמסר לדרך העלומה שבה מוביל אותי האימון, בלי שֵם ובלי שיטה ובלי מורה מלבדו.

מזה זמן שאני מוצאת את עצמי נוגעת יותר ויותר באֵם שבתוכי, באם שבעולם. עץ הבוֹדהי שבחצר המנזר, צאצא מפואר של העץ ששוכן בבודגאיה ושתחתיו, כך המסורת, הגיע שקיאמוני בודהה להארה – העץ הזה נדמָה לי עץ־אישה, אימא רחבת פֹארות ולב שכשאני מקיפה אותה אני מוקפת בה.
אני סומכת עליה, על זמן ההתבודדות, על המגע בעולם ובלִבו, על האימון שמטפח אותי כבר שנים – שיפכּוּ בי ודרכי.