מבעד לאסאנה

מבעד לאסנה

"יוגה היא ההגבלה של תנודות התודעה.
...
הגבלת אלה על ידי אימון ואי-השתוקקות.
אימון הוא המאמץ להתייצב בכך.
...זה מכה שורש כשהוא מבוצע כראוי, בהתמדה ולאורך זמן.
...
התנוחה יציבה ונינוחה.
(התנוחה) בהרפיית המאמץ ובהתלכדות עם האינסוף."
(היוגה סוטרה של פטנג'לי)

הנחיות אימון שלא תסולאנה בפז, מפיו של מורה קדום – נדמות פשוטות ובהירות, ועם זאת הן מורכבות ומסתוריות כהוויה עצמה, מעגליות ואין סופיות בהתממשותן.
כשאנחנו, מתרגלות ומתרגלי היוגה בנות זמננו, קוראות את היוגה סוטרה, אנו נוטות – מדעת או שלא מדעת - להתעלם מכך ש"אסנה" אצל פטנג'לי אינה אוסף התנוחות המוכר כיום. ככל הנראה התפתחו האסנות במובן המקובל בימינו, על המגוון העצום והקיצוניות הפיזית של חלקן, רק כמה מאות שנים לאחר תקופתו של פטנג'לי. ביוגה סוטרה, אסנה (מילולית מלשון "לשבת"), משמעה ככל הנראה תנוחת הישיבה עצמה.
נראה שאצל פטנג'לי אימון הוא בעיקרו ישיבה ותנוחה אינה אלא תנוחת הישיבה; בימינו, אולי בעיקר במערב, אימון ביוגה הפך להיות כמעט מילה נרדפת לאימון באסנה במובן המודרני של המילה. נובעות מכאן שאלות גדולות וחשובות על מהות האימון ביוגה ועל הקשר בין חוכמת היוגה סוטרה והמסורת העתיקה של היוגה ובין האימון בן ימינו. לא כאן המקום לעסוק בכל אלה. אסתפק כרגע בכך שאני מרגישה ויודעת שהאימון במהותו אחד, בין אם הוא אסנה או ישיבה או פראניימה והנחייתו של פטנג'לי רלוונטית תמיד.

ישנו רגע באימון שלי, שאליו חזרתי שוב ושוב במהלך השנים – רגע מתמשך של הבנת ההתרככות הפנימית, המגע עם נוזליות המשקל, זיהוי הקשר הטבוע בין חללים ומרכזים ותנודות: 
כשהחללים הפנימיים הופכים עיקר, כשהם עוטפים את החוץ ומתעצמים כלפי פנים, כשהדפנות הפנימיות מתרככות והיציבות הופכת חלק מהאדמה... תובנה שהתעוררה, שמתעוררת, תוך אימון אסנה – והיא מפלחת את שכבות האימון, את שכבות ההוויה, כולן.
הרגע המתמשך הזה הוא הבנת מהו אימון מחובר עבורי; הוא הבנת המדד שלי להיות האימון "כראוי". 

קיומו של מדד פנימי, העצמאות של האימון, אין פירושו היעדר שאלות או ספקות.
איך למשל מתיישבת התרככות פנימית ורכות בכלל, עם צורה מוגדרת של תנוחה או עם המאמץ השרירי הנדרש לצורך ביצוע רבות מתנוחות היוגה המקובלות היום? האם האופן היחיד להיות אימון מחובר הוא ברכּוּת, האם יש לוותר על מתח של שאיפה ונסיון להגיע, על עוצמת התנועה והשהיה?
האם אין תנוחה שהיא מחוברת במאמץ? האם אין המאמץ הכרחי כדי להגיע לחיבור – גם בישיבה, בפראניימה?
התשובות אינן פשוטות ולא בהכרח התשובה האישית שלי נכונה לכל.

כשהדפנות הפנימיות של חלל החזה מתרככות, זה עדיין חזה. כשתנוחה – למשל הלוחם השני – רכה מבפנים, זורמת אל האדמה וממנה – עדיין יש לה צורה מוגדרת היטב ומי שמכירה יודעת כי מדובר בלוחם.
אין סתירה הכרחית בין רכות גדולה מבפנים וזרימה מתמדת ובין שרטוט מדויק ומוקפד מבחוץ ויציבות עמוקה. הייתי אפילו מסתכנת ואומרת שמנקודת מבט מסוימת הן מחייבות זו את זו.

צורות הגוף המשמשות באימון היוגה מכונות אסנה. אמנם כל צורה שהגוף יודע לצייר עשויה להיות אסנה, אבל לא כל צורה של הגוף בפועל היא אכן אסנה. אני חושבת שבדבריו המצומצמים של פטנג'לי יש כדי להדריך אותנו בהבחנה בין השתיים.
פטנג'לי מדבר על ארבעה מימדים בהתייחסותו לאסנה – "התנוחה יציבה ונינוחה"; "בהרפיית המאמץ ובהתלכדות עם האינסוף" - יציבות, נינוחות (מתיקות), הרפיית המאמץ, התלכדות עם האינסוף.

מהו דבר יציב? אולי דבר שאינו נופל, שנשאר על עומדו גם לאורך זמן ותחת התנגדות. במבט ראשון הייתי אולי חושבת שמדובר באפיון שיש בו מן הקשיחות, סוג של נוקשות.
ואולם לא פעם דווקא הגמיש הוא היציב לאורך זמן. 
דרך אחרת לראות יציבות היא היות דבר "במקומו" או נאמן לדרכו. הגוון הזה של יציבות מעלה על הדעת את "כראוי, בהתמדה ולאורך זמן". אימון שנעשה כראוי, בהתמדה ולאורך זמן, הייתי אומרת, הוא אימון יציב.
האם לא נוכל לומר כי אסנה אשר מבוצעת כראוי, תוך שהיה ממושכת יחסית וחזרה עקבית –מתפתחת להיות אסנה יציבה? התחושה למי שמתאמנת, ברורה – צורה של גוף פיזי (גס – גוף אוכל, ועדין – גוף פראנה), אשר מבוצעת בהתאם לקווים מנחים מסוימים והופכת לטבע שני בעקבות חזרה מתמדת, שהשהיה בה לא רק אפשרית אלא מתבקשת.

וכאן, שוב, שאלה – האם יש רק "כראוי" אחד? האם לא ניתן לתאר אימון אסנה שהקו המדריך שלו הוא חיבור למרכז ולאדמה אשר מתפתח לכדי יציבות – ואילו אימון אחר שהקו המדריך שלו הוא השגת אידיאל צורני מסוים, וגם בו מתפתחת יציבות? 
בשנים שאני מתאמנת פגשתי "כראויים" רבים מאד; עבורי כאמור, חיבור הוא הפתרון האחד ל"כראוי".

ומהי "נינוחות" – או כפי שתרגום מילולי מאפשר - מתיקות? אין בי מילים כדי לומר את המתק הנובע ממבוע נעלם שבלב התנוחה, שבלב ההוויה - כאשר התנוחה "במקומה". "נינוחות" אין בה די כדי לתאר את המקום הזה. 
נתאר את תהליך היצירה של כלב שפניו כלפי מטה: 
אפשר שאנו מתחילות בעמידה על שש - כפות הידיים מונחות על האדמה, רכות אך מלאות עוצמה; הצורה הפנימית של כף היד היא כיפה וזו מהדהדת בכיפה שבבית השחי. כפות הרגליים מונחות כשהבהונות במגע מלא ככל האפשר עם האדמה, הכיפה של כף הרגל מודגשת וראש החץ שלה, העקב הפנימי, בתנועה אחורה. הכיפה של מפרק הירך רכה וצורתה הפנימית מחקה את כיפת כף הרגל.
דרך כפות הידיים משתחרר משקל אל האדמה, חופשי; דרך כפות הרגליים תנועה שהולכת ומתעצמת אל האדמה. הן מהרגליים הן מהידיים מצטיירת תנודה אל עומק חלל הבטן. ברגליים התנודה חריפה, מלאת עוצמה – הן של כפות הרגליים אל האדמה, הן של הירכיים הפנימיות אל הבטן.
הנשיפה משתחררת אל עומק חלל הבטן ואל האדמה.
עומק חלל הבטן הוא גם מרכז, גם כיפה וההתעצמות שלו, מתוך האדמה ומתוך עצמו, יוצרת תחושה של כוח עילוי. החלל הפנימי שואף מעלה. 
התנועה של הבטן ולכן של האגן, היא אחורה ולמעלה; הרגליים מתארכות לשני הכיוונים, אל האדמה ואל הבטן והמשקל - מצד אחד משתחרר אל האדמה דרך הכיפות של בתי השחי וכפות הידיים ומצד שני נתמך, נשאב אפילו, אל הרגליים בתנועתן אל האדמה ואל הבטן.
התנוחה הולכת ומתפתחת באופן הזה, עד שבהדרגה התנועה החיצונית מתמעטת ועיקר התנועה הופך פנימי: הזרימה של המשקל אל האדמה, הקשר שאינו פוסק בין האדמה ובין הבטן, הנשיפה שמשתחררת שוב ושוב אל עומק החלל, ההתפשטות שנובעת משם אל קצוות הגוף, אל אינסוף ובחזרה.
אותה תנודה המכוונת לאינסוף שבעומק הפְּנים ובקצה החלל, נושאת עמה מתיקות, אפילו אושר.

ומהי הרפיית המאמץ? האם פטנג'לי מורה לנו להרפות מאמץ, או שמא הוא מספר לנו כי המאמץ מתרפה מאליו? ואם יש להרפות - איזה הוא המאמץ שאותו צריך להרפות – האם המאמץ להגיע לתנוחה יציבה ומתוקה? ואם הוא מתרפה מאליו – כיצד? היכן?
המילה "מאמץ" מופיעה כבר בפרק הראשון של היוגה סוטרה ושם גם מופיע בפעם הראשונה מושג ההתיצבות – אימון הוא "המאמץ להתייצב בכך" (כנראה בהגבלת תנודות התודעה). האימון, הוא כשלעצמו, מהווה מאמץ להתייצב (להשיג יציבות); וההתייצבות היא התייצבות ביוגה שהיא הגבלת תנודות התודעה. 

אפשר, אולי אפילו סביר, שפטנג'לי אומר לנו כי התנוחה – דהיינו, הצורה הפיזית של הישיבה - מצוייה בהרפיית המאמץ להתייצב בהגבלת תנודות התודעה; כלומר – אם אנו מחפשים את תנוחת הישיבה, הרי שנמצא אותה בתודעה דווקא - בהרפיית המאמץ שהוא הוא האימון בישיבה.
נאמר זאת מעט אחרת – כאשר אנחנו מתאמנים ביוגה, אנו מתחילים בעיצוב הגוף לתנוחת ישיבה, שצריכה להיות "יציבה ומתוקה"; ואז אנחנו "עושים יוגה" – כלומר באופן כזה או אחר עוסקים בהגבלת תנודות התודעה. זוהי ישיבה והאימון הוא המאמץ להתייצב בה.
אלא שיש מימד עמוק יותר, או גבוה יותר, של תנוחת הישיבה - הרפיית המאמץ והתלכדות עם האינסוף. התנוחה הפנימית מצויה בוויתור על המאמץ שהוא האימון; וההתלכדות עם האינסוף באה אולי מאליה, מתוך הוויתור ואולי יש בה עוד זן של עשיה.

ניכר מההתבוננות בהנחיות הללו, כי אין הבחנה ברורה אם בכלל, בין הצד של הגוף לצד של התודעה באימון. התנוחה נוצרת ממימדים מעורבים של גוף ותודעה ומתפתחת לשלמות שלה אשר נוגעת באינסוף, מתוך תהליך שספק עד כמה יש בו מן הגוף החיצוני בכלל.
למעשה, לא שייך כאן בעיני כלל להשתמש במושגים של "גוף" ו"תודעה" – משום ששניהם חלק מרצף החומר שהוא "הוויה" (פרקריטי). החלוקה בעולמו של פטנג'לי אינה בין גוף לתודעה, אלא בין הוויה לעצמיות (פורושה); בין כל החומר, כולל זה המעודן יותר (פראנה, אנרגיה) והמעודן ביותר (תודעה) – למה שאינו חומר ואין לו צורה.
לכן טבעי הוא שאין הפסק בין עצוב תנוחת הגוף לעיצוב תנוחת התודעה – שתיהן חלק מרצף הצורות המוטבעות בהוויה.

האם אפשר להבין את הדברים הללו גם בהקשר המודרני של אסנה – שבו אנו עומדות בפני ריבוי צורות, שילוב בין תנועה מהירה, איטית ושהייה ממושכת, דרישות של גמישות, כוח, זריזות, סיבולת... ?

כלב אם כך –
אני שוהה בתנוחה. ישנם גלים משתרגים של הכוונת התנועה הפנימית, מאמץ לקיים את הצורה, מאמץ להרפות את המשקל, רכות גדולה מבפנים, זרימה מעודנת יותר ויותר של פראנה, אושר שנובע ממקום עמוק כלשהו, תיקוני מנח, התייחסות לכאב או מתח, נשיפה אל העומק ושוב אושר...
עם השהייה, עם השנים, התנודות, הגלים, נעשים חלקים יותר ויותר, שקטים יותר ויותר; ישנם רגעים שבהם כל מה שצריך להיעשות הוא עיצוב ראשוני של התנוחה, נשיפה אל העומק – והשאר פשוט שם; והרגעים הללו מתעצמים ומתרחבים עם הזמן. 
בתחילה, המיקוד של התודעה כרוך במאמץ, בהכוונה קרובה, חריפה, קפדנית. עם הזמן התודעה מתמקדת מאליה. בתחילה, המיקוד של התודעה נייד והוא עוסק בפרטים. למעשה זה אינו מיקוד של ממש אלא ריכוז יחסי. צריך להסתכל – מבחוץ ובעיקר מבפנים – על מנח הרגליים, הידיים, הגב, הראש; צריך לוודא קווים טובים של חיבור וזרימה, צריך להרפות ולחוש כיפות, צריך... אחר כך הנשימה מקבלת יותר ויותר תשומת לב – שחרור נשיפה, רכות של שאיפה, הכוונה למקומות של מתח או כיווץ.

כאשר מתאמנים, לאורך זמן, במסירות, נעשה החיבור פנימה נגיש יותר, והמקום האחד שאליו מתכנסות ההוויות השונות שלנו – הוויית האוכל, הוויית הפראנה, הוויית התודעה, הוויית התובנה, הוויית האושר – ברור יותר.
עם הזמן נדמה כי המקום שאליו הכל מתכנס הוא המקום שממנו נובעת המתיקות של השהייה בתנוחה. היינו חושבות שזהו אכן המקום, שזהו "כראוי" וזוהי יציבות ומתיקות וגם הרפיה של מאמץ – שזהו "אינסוף". 
אולי כך הוא – ואולי לא. אולי יש מקום מאחורי המתיקות, יש כוח שואב שהוא מעבר לעונג.

פטנג'לי דורש "אי-השתוקקות" וכן "התלכדות עם האינסוף" וכן הוא מספר לנו על מעטה האור הבהיר שנמוג; ומאחוריו מה?
על כך מביאה הבריהדארנייקה אופנישד בית שיר עתיק –

"פני האמת מכוסים
בדיסקת זהב.
פתח אותה, או פושאן, עבורי,
אדם נאמן לאמת.
פתח אותה, או פושאן, עבורי כדי לראות.

או פושאן, רואה יחיד!
יאמה! שמש! בנו של פרג'אפטי!
פזר קרניך!
כנס את אורך!
אני רואה את צורתך הנאה ביותר.
אותו אדם שם למעלה,
אני הוא!
..."
 (בריהדארנייקה 5.15, על פי תרגומו של אוליביֵה)

האמת נחבאת מאחורי מעטה זהוב, זוהר. היא צורתו הנאה ביותר של האל שאליו מתפלל "אדם נאמן לאמת", היא היא צורתו שלו.

מאמרים קודמים של יעל אופיר:
חליל האינסוף - על האימון הפנימי