צלילו של פעמון שענבלו נשר

אגב שאלה שהופנתה אלי במהלך אירוע משפחתי, הסתבר לי שטענות על אודות הטרדה מינית בשיעורי יוגה מסעירות את עולם היוגה המקומי.

לבי לנפגעות, כאן ובמקומות אחרים. כפי שרבות מאתנו יודעות (וגם יודעים), ניצול מיני הוא חוויה קשה מאד ולמרות שאין דרגות בכאב, נדמה לי שקשה במיוחד כאשר הפגיעה היא תוך הפרה של יחסי אמון. 
היות שאינני יודעת דבר על פרטי הפרשה הנוכחית, אפילו לא באיזה מורה מדובר, אינני יכולה ואינני רוצה להתייחס אליה באופן ספציפי.
הדברים שלהלן נכתבו בהקשר הכללי של אורח האימון שלנו ואחריותנו כמתרגלות/ים וכמורות/ים.

היוגה היא אימון חובק כל והטכניקות שלה מתייחסות לכל מישורי הקיום שלנו, מהפיזי ביותר ועד לבלתי נתפס. הגבולות של האימון ביוגה מרצדים ומשתנים ללא הרף והניסיון להגדיר במדויק מה הופך אימון מסוים ליוגה כמעט שנדון לכישלון מראש.
בעקבות הפרשה שהוזכרה למעלה ואולי גם ללא קשר אליה, התפרסמו באכסניה זו כמה וכמה דברים בנוגע לאימון האישיות ולעבודה אתית ורגשית אשר מהווה חלק בלתי נפרד מכל אימון ביוגה. 
בין השאר הובאו מסקנות בנוגע לקשר שבין היוגה ובין הסנקייה והטנטרה. בעיני קשה לקבל אמירות נחרצות בנוגע לעניינים אלה כאשר אפילו הביטוי "הכתבים הקלאסיים של היוגה" מעורר חילוקי דעות. כשלעצמי אינני חושבת שניתן לומר על הטנטרה ולו ברמז שאין בה ערכים או אתיקה שלא לדבר על טענות אחרות שהושלכו כך כנגדה. מאידך אינני משוכנעת כלל שלימוד המערכת הפילוסופית של הסנקייה והדיון בה, מגן בפני הפרות אתיות.
הדיון בכך חורג מענייננו אבל חשוב לציין שפרשות של מעילה באמון של תלמידות/ים ושל ניצול מיני ואחר שלהן/ם התרחשו גם סביב מורים שהאימון המרכזי שלהם אינו פיזי כלל. ספק בעיני האם דווקא מסורות שמדגישות את עבודת הגוף מזמנות פגיעה יותר מאחרות.

אימון האישיות, ההתמודדות עם הגורמים לסבל, הניסיון ללמד את עצמנו גישות ואופני פעולה מיטיבים - 
זוהי למעשה "עבודת המידות" שביהדות. הנטייה לשכוח אותה ולאכסנה בקרן זווית מטרידה מורות ומורים רוחניים ההולכות ומוליכות בדרכים רחוקות עד מאד מהיוגה של תת היבשת ההודית. 
כנראה שזו נטייה אנושית מוכרת ודווקא משום כך התזכורות שהושמעו באתר זה ובמקומות אחרים בנוגע להכרח בעבודת מידות ולימוד עצמי חשובות כל כך.
עם זאת אני חושבת שההנחה שעבודת המידות נזנחת פשוט משום שהיא קשה מדי אינה עושה צדק אתנו המתרגלות/ים והמורות/ים, או עם העבודה עצמה.

השאלה היא איך עובדים על האישיות, איך מעצבים "אני" יוגי. אני רוצה להציע מאד בקטן, כי את האני שלנו אנחנו פוגשות/ים בין היתר כאשר אנחנו נושמות אוג'אי או מתרגלות נאולי או עומדות על הראש.
אני למשל פוגשת את השאפתנות שלי ואת תחושת הכוח והעליונות – ומצד שני גם את הקטנות ופחיתות הערך שלי, בכל תחום של האימון. אני פוגשת גם תכונות יותר נעימות כמו בהירות ומיקוד ורכות. כך או אחרת אני מוצאת שאימון ממוקד ותחום מאד – נאמר, קפלבהטי למשך עשר דקות – הוא שדה מצוין לעבודה על אי-פגיעה או ענווה או שביעות רצון. 
אפשר לתרגל אמת דרך יושר וכנות באופן ביצוע האסנות למשל או במהלך ההתבוננות בתודעה בזמן ישיבה. אפשר לתרגל חמלה עצמית כאשר לא מצליחים לעלות לעמידת ידיים... אני מוצאת שתרגול כזה הוא יעיל וחזק יותר מאשר לדבר על כך.
וגם כאשר אני מלמדת אני מתאמנת - לא רק בישיבה, פראניימה ואסנה אלא גם ב"מידות" ובהקשבה דרוכה לקול הנאלם בי ובתלמידותיי. כל הדגמה או תיקון הם הזדמנות להתאמן בנאמנות לאמת ובענווה ובחמלה. כל שאלה היא אפשרות לתמוך בעצמאות האימון של השואל/ת ולכן במרחב האמת ואי-הפגיעה שלה.  

"לימוד עצמי", שהוא התשובה המתבקשת לשאלת העבודה על האישיות, אינו מובן מאליו. מקובל להבין לימוד עצמי כלימוד טקסטים או שינון של מנטרות. אלו טכניקות שבהקשר הזה באות להפגיש אותנו עם עצמנו. למנטרות אינני רוצה להתייחס כאן; לימוד של טקסטים הוא אימון נפלא ואהוב בעיני, אלא שאין בו כדי להבטיח היעדר של זיוף. 
עדיין אינני יודעת איך אפשר להימנע מלהתבונן במראה מעוותת ולהאמין במה שמשתקף בה באמונה שלמה. אני כן לומדת מניסיוני שבמילים לא די וכדי להתמודד עם כשרונה המבריק של התודעה לרמות אותנו, צריך אימון שלם אשר מתייחס לכל מישורי הקיום שהם למעשה מישורי תודעה. הרבה פעמים הדרך להתמודד עם קשיים של אישיות היא דווקא באמצעים לא ישירים ובלי להתייחס בצורה מפורשת לתביעות מוסריות או ערכיות.
כך למשל קרמה יוגה – עשיית מה שנדרש בלי לבקש תמורה – היא שדה מצוין להברקת מראות ותיקון עיוותים. לחלק מאתנו הבית והמשפחה עשויים להיות שדה שכזה.

ומכיוון אחר לגמרי - עבודת המידות, או אם תרצו הסייגים, או אם תרצו התמודדות עם חשקים ותשוקות, היא מהמחוזות המסוכנים ביותר למורה ולכן גם לתלמיד/ה. התערבות בעניינים של אישיות ורגשות מזמנת מערכת שבה נתון בידי המורה כוח רב; וכוח כידוע משחית.
אינני אומרת שלא צריך להתמודד עם אתיקה, רגשות, סייגים והתפתחות של האישיות – אבל שאלות של איך, באיזה שלב של האימון ושל מערכת היחסים, באיזו מסגרת וכן הלאה, הופכות את התשובות ואת הדרך ליותר מורכבות ממה ש"קשה מדי אז מוותרים" מאפשר. 

ייתכן בהחלט שגם כשמשהו לא נראה כעבודת המידות, הוא בעצם כן.
טַפָּס הוא ניטרלי מבחינה ערכית? יכול להיות. זו בעיקר שאלה של הגדרה. האם טפס בלי חיבור לעומק ההוויה הוא בכלל טפס?
בעיני מה שעומד בבסיס החריגוֹת – והכמעט חריגוֹת – של מורות ומורים ליוגה ואני בכללן, הוא השימוש ביוגה ככלי. אינני מדברת דווקא על חריגות מהזן של ניצול מיני אלא על כל ניצול לרעה של יחסי האמון שלנו עם תלמידינו ותלמידותינו.

לפני כעשרים שנה, כאשר התחלתי ללמד, נתקלתי בשאלות שכמתרגלת יוגה לא עלו על דעתי אף ברמז. "למה עושים את התנוחה ההיא?", "בשביל מה צריך את טכניקת הנשימה הזו?" ובאופן כללי – "בשביל מה זה טוב?"...
בפעמים הראשונות שנשאלתי שאלות מהסוג הזה הן פעלו עלי כמו קואן.
וכמו "הצליל של מחיאת כף היד האחת", הן פערו בי תהום שרוטטת עד היום.
בתחילה פשוט שתקתי. באמת שלא ידעתי מה להשיב. אחר כך אמרתי את האמת – "אין לי מושג" והסתמכתי על מסורת עתיקה של בתי הספר לפיקוד ולהדרכה בצה"ל להחזיר את השאלה לשואל/ת בנוסח "מה את/ה חושב/ת?". בסופו של דבר אמרתי אמת אחרת והיא שזה עניין של התנסות ומה שחשוב הוא החוויה של המתרגל/ת וההשפעות שהיא או הוא חש/ה.

אבל האמת הגדולה היא שבעיני השאלות הללו אינן שייכות והתשובה האחת שקיימת היא יוגה. היוגה היא אימון ודרך ומצב הוויה. האימון ביוגה על ידי יוגה למען היוגה – אש שמכלה את עצמה ויוצרת את עצמה לעומק ההוויה והאין.
כן, יש ליוגה השפעות רבות - על הגוף הפיזי והפראני, על היכולת האינטלקטואלית ועל עולם התפישה והרגש. האימון ביוגה מייצר חוויות רבות ולעיתים חזקות, חלקן נתפסות כטובות ומועילות וחלקן להיפך – וכולן תוצרי לואי ולא העניין עצמו. גם הכלים שהאימון ביוגה מעניק לנו אינם אלא תוצרי לואי.
אין לי שום התנגדות לשימוש באימון כדי לחדד את התודעה או כדי לחזק את הגב. להפך - אם מהלך מסוים של אסנה או פראניימה, מיטיב עם מי שמתרגל/ת אותו הרי זה נפלא. אבל לא לשם כך נועד האימון והמודעות לכך הכרחית.
האימון ביוגה מכיל את עצמו והולך אל הלב של עצמו. הוא לא בא לשרת איש וגם לא אישה וכאשר אנחנו חושבות/ים על היוגה כמשרתת שלנו או של ערך מסוים או של העולם בכלל, אנחנו בדרך זרה.

מרגע שאני תופסת את היוגה ככלי בלבד אני קרובה במידה מסוכנת לניצול היוגה למטרותיי ולו שלא במודע. המטרות הללו יכולות להיות נעלות ויכולות להיות פחות נעלות. היוגה נותנת כוח, אפילו אימון אסנה פשוט כך. על אחת כמה וכמה אם אנחנו מורות/ים ובידנו לתקן תנוחה, להקל על כאב, להשפיע על הישיבה או הנשימה של מישהי/ו אחר/ת.
ככל שאנחנו מסורות יותר ומתמידות יותר באימון שלנו, כך סכנת החשיפה לכוח שהיוגה מקנה, גדולה יותר.
ההרגל להשתמש בכוח הזה כאמצעי להשפיע ואף לשלוט באחרות/ים, עלול להביא לחריגות חמורות עוד יותר. שוב – הראיה של היוגה כאמצעי זו התחלה שעלולה לבשר רע. עצם המודעות החריפה לכך יש בו כדי להגן עלינו, גם כאשר אנחנו משתמשות בכלים שהיוגה בנדיבותה מעניקה לנו, למטרות חשובות אבל זרות.

ההבנה שהיוגה היא גם האש, גם הקרבן וגם מושא המנחה, מחייבת אותנו להיות ראויות וראויים לשמש בקודש. להיות ראויות אין פירושו להיות קדושות וטהורות. פירושו בעיני להתאמץ מאד להיות מודעות ונאמנות, להיות קשובות תמיד לצלילו של הפעמון שענבלו נשר.