עמידת ידיים על פי תהום

בשבת ביליתי כמה שעות בחיפוש אחר תשובה טובה לשאלת ההבדל בין סמסקרות לוואסנות. השאלה עלתה אגב לימוד של פטנג'לי ומבחר מפרשניו במסגרת קבוצת ההעמקה, אם כי היא שייכת גם בנוגע לטקסטים אחרים.

השיטוט בין דפי הספרים, שבחלקם לא ביקרתי מזה זמן, שלח אותי לנתיבי קריאה נוספים והפגיש אותי שוב עם שאלה שחשובה בעיני יותר מאשר סיווג ההטבעות שבתת המודע שלנו.

אני מוצאת כי הכותבים השונים, בין אם מתרגמים או פרשנים, עסוקים מאד בעניינים של שמות והגדרות. האם פטנג'לי היה יוגי או פילוסוף? שמא עורך ופרשן? מהי הפילוסופיה שביסוד היוגה – דואליסטית? מוניסטית? קיצונית? רכה? ומהי מטרת האימון ביוגה – חיים טובים יותר? ערך מוסרי נעלה כלשהו? שלילת החיים מכל וכל?

אני מניחה שטבעי הוא כי פרשנים ומתרגמים שאינם בהכרח מתרגלים או מתרגלות, יעסקו בסיוף אינטלקטואלי סביב השאלות הללו שכולן תיאורטיות להפליא. בבסיס העיון אפשר גם הרבה פעמים למצוא אמירות שבאות לייחד את המעיין/ת ואת דרכה הפרשנית.

כך למשל מדגיש אחד המתרגמים כי בניגוד לרבים אחרים הוא סבור שפטנג'לי היה מלומד ופרשן של טקסטים שקדמו לו. הוא מציין זאת בתוקף רב לצד סוטרות שלמיטב הבנתי אינן תומכות לא בסברה זו ולא בזו שלה הוא מתנגד, לפיה פטנג'לי היה יוגי. 

ויש מי שרואה את עצמו כמי שחושף לראשונה את המסר ה"אמתי" של היוגה סוטרות ולפיו מטרת האימון היא התנתקות סופית מהעולם והחיים בו ובשום אופן לא אורח חיים מסוים.

לעומת זאת מתרגמת אחרת מצהירה בראש דבריה כי פטנג'לי היה "כמובן" יוגי וכי היוגה סוטרות באות לאפשר לנו חיים משוחררים מכבלי החומריות ומהתניות העבר והחברה.

וכך, רבים מהמתרגמים והפרשניות, מוסיפים מסגרות תיאורטיות, פולמוס אינטלקטואלי ואף ביסוס אגו, לשכבות המיסוך המפרידות ביננו ובין הטקסט המקורי.

שהרי ממילא אין לדעתי אפשרות לתרגם בלי לפרש אפילו כשאנחנו מנסות להיות נאמנות ככל יכולתנו למקור. הדבר נכון במיוחד כאשר המקור עצמו עתיק למדי ועבר תחת ידיהם של דורות של פרשנים, מתרגמים ולעיתים גם מתרגלים ומתרגלות.

ואין אפשרות לפרש מבלי להיות מושפעת במידה כזו או אחרת מההתניות האישיות שלי.

אבל יוגה היא אימון ולא תיאוריה. רבים מדברים על "הפילוסופיה של היוגה" ואני תוהה האם בכלל יש דבר כזה. קראתי ובוודאי עוד אקרא כתבים פילוסופיים רבים ונכבשתי פעם אחר פעם ביופיין הרוחני והאמנותי של הטענות הנפרשות בהם. השאלה האם הכתבים הללו נוצרו בהקשר של יוגה או לא, אינה משפיעה על הערכתי העמוקה לדברים המובאים בהם או למאמץ האינטלקטואלי ולעיתים גם הרגשי, אשר מונח בבסיס היצירה.

אלא שאני רוצה להיות יוגית; לא תיאורטיקנית של יוגה.

הנחות מוקדמות על תפקידה של היוגה בעולם, על כוונותיה המדומיינות או המשוערות, על האופן ה"נכון" לפרש את כתביה – במידת האפשר אינני רוצה שדבר מכל אלה יעכיר את חוויית האימון שלי.

כאשר אני קוראת את פטנג'לי, מבעד למסכי הזמן, השפה, התרגומים השונים והפרשנויות האינסופיות, אני מחפשת הנחיות לאימון שלי. אינני מחפשת הנחיות למה שעלי לחוות או לראות כתוצאה מהאימון. את זה אני רוצה לגלות לבד. הלא זה כל הרעיון בטיהור התודעה, לא כן - להיפטר מכל מה שמגביל את ראייתה?

לא כל שכן שאין לי עניין בשאלה האם מה שמתגלה לראייה המטוהרת הוא רעיון מקורי כזה או אחר או לא; או לא דבר.

היוגה סוטרה מדברת על שחרור או היפרדות הראייה. 

אם אצליח אי פעם להגיע לראייה בהירה, צלולה, משוחררת מהתניות ומהטבעות – אדע את אשר ראייה שכזו יודעת.

מה משמעות "שיבת מצבי החומר למקורם"? – אין לי מושג. נראה לי שצריך קודם כל לטהר את הראייה כדי לדעת. אני חושבת שנדרש מאתנו לעמוד באי הידיעה מראש, בבהירות הלא צפויה ולא מוגדרת שראייה נבדלת מחייבת.

מה הטעם להתאמן במסירות, לבער את המכשולים ולטפח את ריקות התודעה מצורתה שלה והתעצמותה אל בהירות מטרתה – אם בד בבד אנחנו כולאות את הראייה בהטבעות מתוחכמות יותר ויותר מהזן של "דואליזם חריף" או "אידיאליזם מרוכך"?

כל מה שיכולה מורה לתת לנו, מעל דפי ספר או בחיים, הם סימני דרך. התשובות עשויות להתבהר רק מתוך האימון. כזו היא מסורת חיה.

בשבילי האימון ביוגה הוא פרשנות יומיומית ומתמשכת של המסורת; זו שבטקסטים וזו שמחוצה להם ומקבילה להם. האומץ הנדרש כדי לעלות לעמידת ידיים באמצע החדר ואף פעם לא לדעת בבטחה אם ניפול ואף פעם לא לדעת בבטחה האם, כשניפול, נעשה זאת היטב – האומץ הזה הוא כאין וכאפס מזה הנדרש כדי להתאמן מדי יום, לאורך שנים בלי שום הבטחה אשר לתוצאה.

להתמסר בלי מושא, בלי לדעת האם יש מושא, הוא כמו לעמוד על פי תהום, בכל יום מחדש.

לטהר את הגוף, את הנשימה, את התודעה – לחדד את הראייה בכל מישורי ההוויה, בלי לדעת מראש מהו שאותו נראה לבסוף, אם בכלל – זו מהות האימון בעיני.

קואן אהוב עלי הוא זה השואל כיצד אנחנו ממשיכות משהגענו לראש העמוד בן מאה הרגל. 

אנחנו מטפסות עליו, עוד ועוד (האם מאה הרגל הופכים עם הזמן לאלף, לחמשת אלפים?..); אולי אנחנו נהנות מהנוף, אולי סובלות משלפוחיות בידיים – אבל בסופו של דבר, אם וכאשר נגיע, מה נוכל לעשות מלבד לקפוץ?

ואם בעמודים עסקינן – הערה נוספת. כדי לטפס על עמוד וגם להגיע בשלב כלשהו לראשו, צריך להתמיד בטיפוס על עמוד אחד. אי אפשר להגיע לראש עמוד אם מטפסים מטר, שניים, שלושה ואז יורדים – בקפיצה או שלא – ועוברים לטפס על עמוד אחר, וורוד יותר או נקי יותר או מתגמל יותר.

מצד שני, אין שום דבר שמעיד כי העמוד שבו בחרנו, העמוד "שלנו", טוב יותר מאחרים. אין סיבה לחשוב כי הבחירה שלנו שהיא הכרח המציאות, מיניה וביה הופכת את העמודים האחרים (שגם עליהם מטפסות ומטפסים מתרגלות ומתרגלים אמיצים) - לפחות טובים או פחות מבטיחים או פחות נחשבים או...

כאשר אני מתרגלת אני רוצה לעסוק בתרגול ולא בציפיות למה שיבוא אם וכאשר.

כשאני מנכשת עשבים בגינתי כפי שעשיתי הבוקר, אני רוצה לנכש עשבים. אני מעדיפה שלא לחשוב על מה שיקרה כשאסיים (עד אז אצטרך לחזור ולנכש שוב מההתחלה כמובן) ועוד פחות הייתי רוצה להפוך את הניכוש למשל. "המנכשת עשבים מגינתה כאילו ניכשה מכשולים מתודעתה". אז זהו, שלא. 

בעיני, המנכשת עשבים מגינתה כאילו ניכשה עשבים מגינתה.

בתור התחלה הייתי רוצה שהבהירות והאינטימיות שחשתי אתמול כאשר טיילתי על המצוק בלילה, יהיו אופן החוויה שלי תמיד. ולאן שהבהירות הזו תוביל היא תוביל.

הָיִיתִי רוֹצָה לִכְתוֹב הַיְיקוּ.

לִכְתוֹב אֶת אֵגֶל הַטַּל

שֶׁרָאִיתִי הַבּוֹקֶר

עוֹד מְעַט נוֹשֵׁר מִיוֹבֶשׁ הַגֶּפֶן

טֶרֶם הָנֵץ עַלְעָלֶיהָ

לְשַׂרְטֵט בְּלִי מִילִים

אֶת עוֹצְמַת הַחַיּוּת הַמְרוּכֶּזֶת

מְבַקֶשֶׁת לְהִתְפַּקֵעַ

בְּאוֹתָה בְּלִיטָה שֶׁכִּמְעַט אֵין לִרְאוֹת

אַדַּמְדַמָּה, בּוֹהֶקֶת בְּהַבְטָחַת הַפֶּרַח שֶׁתִּהְיֶה

(אוּלַי מָחָר)

עַל עָנָף הַמִשְׁמֵשׁ

הָיִיתִי רוֹצָה לָשִׁיר

לִפְעוֹר אֶת פִּי לְלֹא בּוּשָׁה

כְּבִזְּעָקָה

אֶל מֶרְחָבֵי הַמִדְבָּר שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ

וְלָחוּשׁ אֶת רֶטֶט הַיוֹפִי

אוֹתוֹ רֶגַע שֶׁל כִּמְעַט לֵידָה

קוֹדֶם לַצְלִילוּת הַדַּקָה

עֲתִירַת בְּנוֹת הַקוֹל הַמְרַקְדוֹת

זוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר מַדּוּעַ

אֲבָל הִיא נוֹגַעַת

בְּשִׁירַת הַשָׁמַיִם.

הִנֵּה אֲנִי רוֹאָה מִבַּעַד לָעוֹר

מַגַּע כַּנְפֵי צִיפּוֹר זְעִירָה

בְּכִפַּת הָאֵין סוֹף.